סעיד נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין חלקי (בין התובע והנתבעת 1)

בפניי בקשת הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") לדחיית התביעה כנגדה על הסף מחמת מעשה בית-דין. ולחילופין, לדחיית התביעה בגין התאונות/הטיפולים/החשבוניות שקדמו ליום 25.08.03, בשל התיישנות.

התובע פיזיותרפיסט בעיסוקו, ובמועדים הרלבנטיים לתביעתו נתן לנתבעים הנוספים בתיק (מעל מאתיים) שנפגעו בתאונות דרכים, טיפולי פיזיותרפיה במכונו הפרטי.

התובע טוען, כי הנתבעת הינה המבטחת האחראית לפיצוי הנתבעים-הנפגעים בעקבות פגיעותיהם בתאונות הדרכים, ומכאן, הנתבעת חייבת לשלם לתובע, לטענתו, בהיותו מיטיב לנזקי הנפגעים, את עלויות טיפולי הפיזיותרפיה שניתנו על ידו לאותם נפגעים.

לטענת הנתבעת, התובע הגיש תביעה קודמת בגין אותה עילה ואשר נדונה ונדחתה בבית משפט השלום כאן במסגרת ת.א. 3747/05, בפני כב' השופטת אריקה פריאל. התביעה הוגשה ביחס לטיפולים שניתנו למטופלים 1-80, 82, 231, 233-235 לתביעה זו. הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 3916/06), אשר אישר את פסק הדין של בית משפט השלום וקבע, כי לתובע אין עילת תביעה ישירה כנגד הנתבעת בגין טיפולים שנתן לנפגעי תאונות דרכים, וכי הזכאות לקבלת הוצאות הטיפולים שנתן התובע צריכה להתברר רק במסגרת תביעות הנפגעים עצמם.

במסגרת פסקי הדין הנ"ל נקבע, כי הנוהג שהיה קיים שלפיו, הנתבעת שילמה ישירות לתובע בגין טיפולים, הופסק, וניתנה על כך הודעה בכתב מיום 05.05.03. ביהמ"ש אישר כי זכותה של הנתבעת להפסיק ההתקשרות מול התובע וקבע כי עליה לשלם בגין טיפולים שניתנו עד חודש מיום מתן ההודעה על הפסקת ההתקשרות. הנתבעת ציינה כי שילמה סכומים אלה (לגבי נתבעים 1-6, 13-14, 233-235).

הנתבעת טוענת, כי בפסק הדין שניתן בת.א 3747/05 נקבע כי ביחס לכל התביעות שלאחר 16.05.03 אין התובע רשאי לחייב את הנתבעת לשלם לו ויש לדון בכך רק במסגרת תביעת הניזוק לקבלת פיצוי. בית המשפט המחוזי אישר כי אין מקום לתביעה ישירה של התובע כלפי הנתבעת ועניין הטיפולים שניתנו אם לאו יידונו רק במסגרת תביעת הנפגעים עצמם. אשר על כן, לטענת הנתבעת, אין להיזקק פעם שנייה לאותה מחלוקת ויש לדחות התביעה מחמת מעשה בית דין. הפלוגתא כבר הוכרעה וקיים בה פסק דין חלוט.

לחילופין, והיה ולא תתקבל הטענה לקיומו של מעשה בית-דין לגבי כל התביעה, הרי שבגין התאונות/הטיפולים/החשבוניות שקדמו ליום 25.08.03 (7 שנים עובר למועד הגשת התביעה דנן) התביעה התיישנה, שכן תחילת מירוץ ההתיישנות זהה לתחילת מירוץ ההתיישנות של הנפגע והוא מועד אירוע התאונה. לחילופין ההתיישנות מתחילה ממועד כל טיפול שניתן.

מנגד, התובע טען שלא היה מעשה בית-דין באשר לתביעתו העומדת על הפרק כעת, שכן פסק הדין הנ"ל התייחס רק לסוגיה ספציפית והיא: האם פיזיותרפיסט זכאי לתשלום מחברת הביטוח מתוקף היותו מיטיב על פי החוק להטבת נזקי גוף? – לטענתו, סוגיה זו אינה קשורה לעילות נשוא התביעה דנן.

כמו כן, לטענתו, בימ"ש לא פטר את הנתבעת מחבות, אלא קבע שהזכאות צריכה להיבדק כל מקרה לגופו ומצטט פסקה מפסה"ד בערעור במחוזי [הערה: התובע מתעלם מכך שכתוב בפסה"ד כי כל תביעה של המיטיב תיבחן פרטנית במסגרת התביעה שמגיש נפגע ב-ת.ד ולא בתביעה ישירה של המיטיב].

התובע טוען כי הנתבעת הציגה מצגי שווא כשלא ציינה כי אינה מתכוונת להמשיך לשלם את עלות הטיפולים כפי שנהוג כבר שנים. [כפי שנראה בהמשך, עניין זה כבר הוכרע ונקבע כי הפסקת ההתקשרות הייתה כדין וכי התובע ידע על כך בהתאם להודעה שנשלחה לו. מסקנה זו אושרה בביהמ"ש המחוזי]. לטענתו, הנתבעת לא עדכנה את הנפגעים כי אסור להם לפנות לטיפול פרטי. [טענה זו אף היא נדונה כבר ונקבע כי הנתבעת מסרה הודעה כדין לכל המכונים הפרטיים והתובע בכללם].

לגבי התיישנות, טוען התובע כי מדובר ב-7 נפגעים מתוך 240 ולגביהם דין הטענה להידחות, לאור ס' 15 לחוק ההתיישנות, לפיו כאשר הוגשה תובענה וזו נדחתה באופן שלא נבצר מהתובע להגיש תובענה נוספת בגין אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התביעה לדחייתה.

דיון והכרעה

תקנה 101(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, קובעת כי לבית המשפט הסמכות לדחות תובענה, בין היתר בנימוק של מעשה בית-דין. הרעיון העומד בבסיסו של עקרון "מעשה בית-דין" הוא סיום ההתדיינות בין בעלי דין בעניין שבו היה להם יומם בבית המשפט. [עע"מ 8025/06 פלוני נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ, (לא פורסם, 17.01.2008) "כידוע, עקרון מעשה בית-דין קובע, כי משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק הדין מחסום דיוני לפני בעלי הדין, מחסום המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק הדין"].

בבסיסו של כלל זה עומדים שיקולי וודאות ויעילות בצד שמירה על תקינותה של המערכת השיפוטית ומניעת החלטות סותרות [ראו לעניין זה: רע"א 7675/06 נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, תק-על 2007 (2) 448 (2007); נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (1991), עמ' 12-15].

תחולתו של כלל מעשה בית-דין משתרעת על שני רבדים, האחד – במצב בו תביעה אשר נדונה לגופו של עניין והוכרעה, לא תידון בשנית תביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, בגין אותה עילה. עקרון זה מכונה "השתק עילה";

הרובד השני בו חל הכלל הינו כאשר נדונה מחלוקת עובדתית או משפטית במשפט הראשון וההכרעה בה הייתה חיונית לתוצאת פסק הדין, כי אז לא יתאפשר דיון מחדש במחלוקת שהוכרעה, במסגרת הליך אחר בין הצדדים או חליפיהם, אף אם עילת התביעה אינה זהה. כלל זה ידוע בשם "השתק פלוגתא". לעניין זה ראו ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 583-584 (1968):

לגבי השתק עילה: "מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. במקרה כזה, אם במשפט הראשון זכה התובע בדין, כי אז אומרים שעילת תביעתו שם "נבלעה" (MERGED) בפסק-הדין, אשר הכיר בזכותו ובא במקום העילה, שאיננה עוד, בחינת TRANSIT IN REM JUDICATAM; וכן, אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אזי אומרים שקם מחסום (BAR) המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שניה המבוססת על אותה עילה, בחינת היותה חסומה או מושתקת ‎.PER REM JUDICATAM"

לגבי השתק פלוגתא: "אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות...".

הצדדים לא התייחסו לסוג ההשתק שחל במקרה שבפנינו. הנתבעת העלתה טענה כללית לקיומו של מעשה בית-דין, והתובע השיב כי לא מתקיים מעשה בית-דין מאחר והכרעות בתי המשפט בתביעה הקודמת אינן רלבנטיות לעילות שבתביעה זו. נימוקים, אין.